פרשת ויצא ואנחנו:)

איי… חרן של לפני 4000 שנה..
נו.. כשמה כן היא. חרון אף של מקום. עיר של תאוות, גשמיות וחטאים…
ולשם יעקב יורד. מבקש לו רק לחם לאכול ובגד ללבוש. שיצליח לעמוד בניסיונות והקשיים שיהיו שם.
אבל.. באיזה שהוא מקום זה נראה מיותר, אפילו לא מובן. אצל אברהם ויצחק מסופר על התקופות ה"טובות", שהיו ככה בארץ הקודש. ולעומת זאת על יעקב מסופר לנו דווקא על העניינים הנחותים שלו. היה אפשר לקצר לפסוק או שניים את הסיפור הזה ושבתורה נקרא על ימיו בישיבת שם ועבר…?
אבל השם רוצה אחרת ולי מהעניין הוראה מועברת.
יעקב יורד למקום הכי נמוך ורדוד. יעקב! איש תם יושב אוהלים- מה לו ולחרן??
הרבי משווה את הירידה הדרסטית לירידת הנשמה. כן, אפשר לומר שגם אני ירדתי לחרן… לעולם כזה חשוך.. והנשמה כל כך גבוהה! אבל יש לה כאן תפקיד.
יעקב מגיע לחרן, נושא את לאה, רחל. בן ועוד בן ועוד אחד. וכולם צדיקים. איך? במקום הנמוך הזה, המלא בשקרים, תככים ושאר הדברים הרעים?
התשובה מיוחדת והמסר חזק. דווקא בירידה, בחרן- יש לנו כוח ויכולת לגלות את האמת, את האלוקות.
וגם אלינו זה נוגע:
חיבור רוחניות וגשמיות.
נשמע קלישאתי…אבל זה הכי נוגע. תכל'ס.
כי זה התפקיד וזו המטרה.
השאלה הבאה זה "איך"? איך מחברים?
כשנשמה יורדת לעולם היא יכולה לרדת… להיכנס לבוץ, להתלכלך… וכולנו נופלים מדיי פעם.. מצד שני, יהודי לא יכול להיות נפרד מאלוקות.
יש גם דרך לחבר בין שני העניינים. אנחנו רוצות להיות מחוברות עם רוחניות, עם משה שבדור. אבל צריכות את הגשמיות, נמצאות ממש בתוכה… וזה התפקיד, היכולת. לחבר, לגרום לרוחניות שלנו, לקשר עם הרבי- להיות נוכחים בכל דבר גשמי שלנו. להרים את הגשמיות אלינו!
שבכל מעשה, חלק בחיים שלי- תהיה מורגשת הרוחניות שלי. זה הכי לא סותר שיש.
ישנתי? קמתי ערנית לתפילה!
אוכלת? כוח לעבודת השם!
עבודה? מעשרות לצדקה!
נסיעה? להקדיש ללימוד!
זה החיבור האמיתי. שמוביל אותנו לגאולה פרטית, פנימית. וכמובן עכשיו ממש- לגאולה האמיתית והשלמה עכשיו!